מערכת  בתי  משפט

מאת: גלעד גרוסמן, מערכת וואלה! חדשות

יום ראשון, 25 באוקטובר 2009, 7:52

למרות התחושה שמערכת אכיפת החוק לא מתפקדת, אחוז הרשעות עומד על 98.5%. השאלה אם כל מי שיוצא אשם הוא גם זה שביצע את הפשע

תגיות: בתי המשפט

“ישבנו והתווכחנו בהרכב, ולא בקלות הרשענו. עוברים הליך לא קל של התחבטות”. שר האוצר לשעבר אברהם הירשזון (צילום: ניר לנדאו)

אחד הרגעים המותחים ביותר בכל משפט פלילי, אם לא המותח ביותר, הוא הרגע שבו בית המשפט מכריע את דינו של הנאשם. במרבית המקרים בישראל, הרגע הזה מביא לנאשם רק מפח נפש. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2007 עמד אחוז ההרשעות בבתי המשפט בארץ על 98.5%. כלומר, מתוך 1,000 נאשמים, רק 15 יזוכו. למרבה הפלא, מדובר בעליה במספר המזוכים, כאשר רק שנתיים קודם אחוז ההרשעות עמד על 99.9. האם לנאשם בישראל באמת יש סיכוי אפסי לזכות במשפט?

אבל התמונה האמיתית מורכבת יותר, אומר ד”ר יואב ספיר, סגן ראש הסנגוריה הציבורית, מכיוון שהנתונים האלה כוללים הרשעות גם מקרים שבהם נאשם מזוכה מהאישומים העיקריים ומורשע באישום זוטר יותר, אך הם לא כוללים במניין הזיכויים מקרים שבהם כתבי האישום פשוט בוטלו. בפרקליטות לא חושבים שיש להם חיים קלים בבית המשפט וכל תיק הוא הרשעה בטוחה. לטענת גורם בפרקליטות מרבית התיקים שמגיעים לפרקליטות להחלטה בכלל נסגרים משלל סיבות כגון חוסר ראיות, חוסר אשמה או חוסר עניין לציבור. הפרקליטות מפעילה שיקול דעת מעין שיפוטי, ומזכה בשלב ההחלטה שלה מחצית מהחשודים, ואם מחשיבים את זה אז אחוז ההרשעה עומד על פחות מ-50.

“ישנה שחיקה ברעיון שניתן להרשיע אדם רק מעבר לספק סביר”, מנתח ספיר את התופעה. “תיקים שהיו מזכים בעבר היום מרשיעים. אם הרמב”ם דיבר על כך שעדיף שאלף חוטאים יהיו חופשיים מאשר שאחד חף מפשע יורשע, זה הפך עם השנים למאה ולאחרונה ל-10″. “תורת המשפט הפלילי מצויה במשבר עמוק”, מחזק עו”ד דרור ארד-אילון, סניגור, את דבריו. “זאת בשל הנטייה להרשעה והיחלשות המנגנונים למניעת הרשעת חפים מפשע בצורה דרמטית בשנים האחרונות”. “הנטייה להקל בדרישות של עקביות ופירוט בעדויות של מתלוננים בעבירות מין ואלימות והתפיסה שכל מתלונן הוא קורבן”, אומר ארד-איילון, היא תפיסה ש”משתלטת על התביעה ועל השופטים”.

“אני לא בטוחה בכך בכלל”, אומרת מנגד השופטת בדימוס, ברכה אופיר-תום, לשעבר סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב. “אני חושבת שהשקילה של ספק שעולה היא לא שונה ממה שהיתה בעבר”. אופיר-תום, שבין השאר הרשיעה את שר האוצר לשעבר, אברהם הירשזון, וישבה בראש ההרכב שהרשיע את אסי אבוטבול, מספרת שהיא וחבריה התלבטו רבות בתיקים בהם דנו. “ישבנו והתווכחנו בהרכב, ולא בקלות הרשענו. עוברים הליך לא קל של התחבטות”. אופיר-תום גם דוחה את הטענה שאין מספיק מנגנוני הגנה לנאשמים. “כורח המציאות הביא לכך שכמה גישות שפעלו מאוד לטובת הנאשם נעשו הרבה יותר קשים ליישום. אבל אם משווים לארצות הברית ולהתייחסות שם לנאשמים ולאסירים, אנחנו עדין מקלים יותר. הצעקה היא דווקא שבתי המשפט לא מספיק מחמירים ונותנים יותר מדי פתח לסניגוריה ולהגנה”.

זיכוי? מה זה?

ארד-אילון מסתייג מהקביעה שנשמעת לפעמים במסדרונות בתי המשפט, לפיה השופטים הם “פרו תביעה”, אולם אומר שישנה “הנחה סמויה שהנאשם אשם לפני שהוכחה אשמתו. זה דבר טבעי שנקודת הראות של סנגור היא ייחודית ולא פופולארית, ובאופן טבעי יותר קשה לשכנע בעמדה זו. קל יותר לשכנע אדם מהיישוב באשמה מאשר מחפות, ולמרבה הצער, שופטים הם בני אדם. זו הטיה מובנית במשפט האוניברסאלי, ובזה אנחנו צריכים להילחם”. מי שהצטרף לביקורת על השופטים הוא השופט בדימוס שלי טימן, שבראיון ל”הארץ” לאחר פרישתו אמר כי “יש שופטים שלא מכירים את המלה זיכוי”. “לומר דבר כזה זה מרחיק לכת מאוד”, אומרת הקולגה לשעבר אופיר-תום. “אני לא מכירה שופטים שלא יודעים מה זה זיכוי. השופטים ממש לא פרו תביעה. אני לא מקבלת את זה, אלה הכללות לא נכונות ולא ראויות”.

“יש על השופט לחצים פנימיים וחיצוניים מכל המינים והסוגים, קודם כל באולם עצמו”, היא מוסיפה. “אתה רואה את הנאשם ורואה את הכאבים שלו והצרות שלו, ומצד שני את הדברים הנוראיים שהוא נאשם בהם. אתה גם חשוף לתקשורת. אתה אדם ואתה חשוף לדברים שמתרחשים סביבך. בסוף אתה יושב עם כל הדברים האלה יחד, שוקל את כל השיקולים ומנסה לאזן ככל יכולתך. זאת השפיטה – היכולת והחובה להתמודד עם הדברים האלה”.

מהנהלת בתי המשפט נמסר בתגובה כי “לא ידוע על מגמה כזו או אחרת בסוגיית ההרשעות. בתי המשפט פוסקים על פי התשתית הראייתית והנסיבתית המונחת בפניהם וכל מקרה נדון לגופו וללא משוא פנים”.

לא רק הנאשמים מתלוננים על יחס התקשורת. גם השופטים מודים בהשפעה של המדיה על תוצאות המשפט. הנשיא לשעבר קצב במסיבת עיתונאים (צילום: ניר לנדאו)

מחפפים בעבודה

“העבודה של הפרקליטות היא לא רק לעבור באופן אוטומטי על הראיות של המשטרה אלא גם להנחות את המשטרה בחקירות”. ד”ר דנה פוגץ’ (צילום: יח”צ)

סיבה נוספת לאחוז ההרשעות הגבוה היא עבודת המשטרה והפרקליטות. “אין ספק שהכללים של המשפט היום לא מעודדים את המשטרה לבצע חקירה מספיק יסודית כי ניתן להסתפק בהודאת הנאשם”, אומר ד”ר ספיר. “לפעמים התחושה שלנו היא שהמשטרה לא מתאמצת בחלק מהחקירות להשיג ראיות נוספות וגם הפרקליטות לא מתעקשת על הגשת כתב אישום, במקום שהיה אפשר לנהל הוכחות”, מוסיפה ד”ר דנה פוגץ’, ראש מרכז נגה במרכז האקדמי קריית אונו. לדבריה, הדבר בולט במיוחד במקרים שבהם ילדים הם קורבנות לעבירות מין.

“כאשר ילדים נפגעים מעבירות מין ולא מוגש כתב אישום בעילת היעדר ראיות, אולי ההרשעה לא היתה בטוחה, אבל לפחות היה סיכוי שהסיפור של אותו ילד נפגע היה מגיע לבית המשפט” אומרת פוגץ’, “אני הייתי מצפה שהפרקליטות תנחה את הרשות החוקרת לחפש ראיות נוספות. הפרקליטות צריכה לסגור תיקים כשאין מספיק ראיות, אבל העבודה של הפרקליטות היא לא רק לעבור באופן אוטומטי על הראיות של המשטרה אלא גם להנחות את המשטרה בחקירות”.

“בשנים האחרונות דווקא יש הכרה הולכת וגוברת במשטרה בצורך של הנחיה מצד הפרקליטות, למרות שאין הגדרה פורמלית שהמשטרה כפופה לפרקליטות, בניגוד למדינות אחרות”, משיב הגורם בפרקליטות. “מוסד הפרקליט המלווה הוא יקר מאוד מבחינת כוח אדם, כי זה אומר שפרקליט משקיע זמן רב בעבודה שפורמלית אינה שלו. בנוסף, כשהפרקליטות מלווה תיקים בצורה צמודה אחר כך טוענים שהפרקליט פסול מלהיות התובע בתיק”.

ממשרד המשפטים נמסר בתגובה: “הפרקליטות סוגרת חלק נכבד מתיקי החקירה שבסמכותה מעילות שונות, ומגישה כתבי אישום רק במקרים שבהם השתכנעה כי קיים סיכוי סביר להרשעה. באשר לטענה כי הפרקליטות לא פועלת בביקורתיות מול המשטרה: הפרקליטות מפעילה בקרה על המשטרה במספר שלבים – ליווי החקירה (בחלק מן החקירות), השלמות חקירה שנדרשות, סגירת תיקים מחמת העילות הקבועות בחוק, או הגשת כתבי אישום שאינם תואמים במדוייק את סיכום החקירה”.

במשטרה טוענים ש”על פי כללי המשפט בישראל, לא ניתן לבסס הרשעה של נאשם על בסיס הודאתו בלבד, וכי גם במקרים בהם קיימת הודאה בלבד של חשוד, נדרש ‘דבר מה נוסף’ מהבחינה הראייתית. מדובר במציאות משפטית מוכרת מזה שנים ואין בדבר כל חדש. משטרת ישראל, כגוף הלאומי המופקד על ניהול חקירות, מבצעת את המוטל עליה באופן מקצועי, מיומן ומוכשר”. במשטרה גם דוחים את הטענות על כך שהמשטרה לא מתאמצת להשגת ראיות או מבצעת חקירות דוגמתיות. “לא ברורה כלל התשתית עליה נשענים הטוענים את אותן טענות”, נמסר בתגובה.

עסקאות בדרך לכלא

האם בתי המשפט בישראל יקרסו ללא עסקאות טיעון שמקלות על העומס. העבריין מיכאל מור שהורשע במסגרת עסקת טיעון ונשלח למאסר של 10 חודשים בלבד (צילום: ג’יני)

ריבוי עסקאות הטיעון הוא הסבר נוסף לכמות ההרשעות הפנטסטית. “אחוז ההרשעה הגבוה, יחד עם ההחמרה בעונשים, דוחף נאשמים לחתום על הסכמי טיעון מקלים, מה שמעלה עוד יותר את אחוז ההרשעות. יש בהחלט חשש שאנשים מודים בהסדרי טיעון כדי לא לקחת סיכון אדיר בהרשעה ובעונש חמור. לא משתלם לנאשמים ללכת למשפט”, אומר ד”ר ספיר. “הרבה נאשמים, אחרי שמסבירים להם את הסיכוי הנמוך לזיכוי ואת האפשרות לעונש חמור, כאשר על השולחן ישנה הצעה מקלה, הם מתפתים להודות. ישנה תופעה שאנשים זכאים מתפתים להודות. יש לזה אפילו כינוי – הודאת שווא רציונאלית”.

גם ד”ר פוגץ’ סבורה שלהסדרי הטיעון השפעה רבה על אחוז ההרשעות. “הסדרי טיעון הם לפעמים פתרון, אבל תמיד יש מחיר, והוא תמיד לטובת הנאשם”, הוא אומרת. “אנחנו בעד הסדרים כשהאינטרס של הקורבן נלקח בחשבון”, היא אומרת.

“בתי משפט לא יוכלו לשרוד שנה אחת של משפט בלי הסדרי טיעון”, קובע הגורם בפרקליטות. “גם הפרקליטות וגם הסנגורים לא יוכלו לשרוד בשוק הפלילי אפילו כמה חודשים ללא ההסדרים. למרות שכל הצדדים ‘משחקים אותה’ כאילו שהם לא מעוניינים בהסדרי טיעון, האמת הפוכה”. במשרד המשפטים מציינים שלפני כמה חודשים גם הופץ תזכיר חוק מפורט, “אשר אמור להסדיר בחקיקה את נושא הסדרי הטיעון בכללותו, על כל היבטיו”.

גם הפעם התקשורת אשמה

פרסומת

טענה נוספת שמושמעת, היא שהשופטים מושפעים בהחלטותיהם מהתקשורת. טענה שהשופטים מכחישים. כתבת המשפט של קול ישראל, ענת פלג, שחקרה את נושא יחסי הגומלין בין השופטים לתקשורת באוניברסיטת בר אילן, אומרת שהשופטים בישראל נוטים להכחיש את השפעת התקשורת על החלטותיהם האישיות, אך מייחסים השפעה זו לשופטים “אחרים”. “לבוא ולמר חד משמעית שהתקשורת לא משפיעה על שופטים זה לעצום עיניים”, מודה אופיר-תום. “השופטים בתוך עמם יושבים. אתה צריך להיות עשוי מפלדה כדי לא להיות מושפע לחלוטין. המאמץ הוא לא להיות מושפע, וזה נכון במיוחד לגבי הרשעה זיכוי. כשאני באתי לחרוץ דין, אם בתיקי פשיעה חמורה או בתיקי צווארון לבן, הייתי צריכה לסגור את עצמי לכמה שעות ולבחון את הראיות. אמרתי לעצמי תראי מה אלה אומרים מול אלה. מה שכתוב בעיתון כתוב בעיתון. עשיתי את המאמצים שזה לא ייתן כיוון להרשעה או זיכוי. כך גם רוב עמיתיי”.

“בסופו של דבר מדובר גם באווירה ציבורית של רצון להילחם בפשיעה בכל מחיר”, מסכם ד”ר ספיר. “שוכחים שיש סיכון גדול להרשעות שווא שלא מסייעות במאבק בפשיעה, כי מאחוריהן עומד עבריין אמיתי שלא הורשע”.

מאת: יובל יועז, הארץ

יום חמישי, 1 בנובמבר 2007, 8:45

לפי מחקר חדש הסיבה לכך שהשופטים עמוסים פי 2 מעמיתיהם במערב, היא חיבת הישראלים לתביעות. הפתרון? רק עוד 300-400 שופטים

ישראל במקום השני במדד העומס על השופט (אילוסטרציה: ShutterStock)

העומס על שופט בישראל כפול מהעומס הממוצע על שופטים במדינות המערב. עומס זה איננו נובע ממחסור בשופטים או ממספר נמוך של שופטים ביחס לאוכלוסייה בישראל – אלא בנטייה של הישראלים לייצר הליכים משפטיים בכמות כפולה מהממוצע במערב. אלה העובדות העיקריות העולות ממחקר שנערך במרכז לניהול ומדיניות ציבורית באוניברסיטת חיפה, שהוזמן על ידי הנהלת בתי המשפט והוגש באחרונה למנהל בתי המשפט, השופט משה גל.

“מדובר במצב בלתי אפשרי לעבודה, זה עומס בלתי מתקבל על הדעת”, אמר גל בתדרוך עיתונאים השבוע, שבו הוצגו נתוני המחקר. בהנהלת בתי המשפט רואים בדו”ח שהוגש להם מסמך רב חשיבות. כולם מסכימים שיש סחבת בטיפול בתיקים בבתי המשפט, ועכשיו יכולים השופטים לטעון, כשהם מגובים בנתונים: אנחנו לא אשמים. אנחנו עובדים הרבה יותר מעמיתינו בחו”ל.

המחקר השווה את המצב במערכת המשפט הישראלית ל-16 מדינות מערביות, שחלקן נבחרו מאחר שהן בעלות מאפיינים דומים לישראל מבחינת התל”ג, גודל האוכלוסייה ותקציב המדינה שלהן, וגם מדינות אחרות שיש להן מאפיינים דומים בשיטת המשפט שלהן (במשפט האירופי, למשל, שבו לא שוררת שיטת התקדים, המונחים “שופט” ו”תיק” הם בעלי משמעות אחרת מבחינת אופי עבודתם של השופטים). בסופו של דבר גובש “מדד עומס” שאיפשר להשוות ביעילות את עבודת השופטים במדינות השונות.

המדינות שנבחרו להשוואה עם ישראל היו: אוסטרליה, איטליה, אירלנד, אנגליה, בלגיה, גרמניה, דנמרק, הולנד, נורבגיה, ניו זילנד, ספרד, פורטוגל, פינלנד, צרפת, קפריסין ושבדיה. תחילה נבדק העומס השיפוטי בהקשרו הפשוט ביותר: עם כמה תיקים נאלץ כל שופט להתמודד בממוצע בשנת עבודה. במדד הזה הגיעה ישראל למקום השלישי – רק באנגליה ובקפריסין העומס על שופטים גבוה יותר. בישראל העומס הממוצע הוא 2,335 תיקים לשופט לשנה, בעוד שהממוצע הבינלאומי עומד על 1,185 תיקים לשנה. אם מחשבים את תרומתם להקטנת העומס של “השופטים הלא מקצוענים” באנגליה, העובדים בשיפוט רק יום אחד בשבוע, ישראל מטפסת למקום השני במדד העומס על שופט.

הפתרון: הכפלת מספר השופטים

“יש תרבות של התדיינות משפטית” (אילוסטרציה: ShutterStock)

מעניין שדווקא במדינות שבהן העומס השיפוטי הוא הגדול ביותר – אירלנד, אנגליה, אוסטרליה, ספרד וניו זילנד – נובע עיקר העומס מטיפול בתיקים הפליליים, לעומת ישראל שבה הרוב נובע מתובענות אזרחיות. את הנתון הזה אפשר להסביר בשני אופנים: הן בעובדה שברוב ההליכים הפליליים בישראל כלל לא מתנהל הליך הוכחות ממושך, ושהמשפטים מסתיימים בהודאה או בהסדר טיעון; והן בחדוותו של הציבור הישראלי להתדיינויות משפטיות בתחום האזרחי.

מבין כל המדינות שנבדקו, בישראל נפתחים מדי שנה הכי הרבה הליכים משפטיים ביחס לגודל האוכלוסייה: בעוד שהממוצע הבינלאומי עומד על 90 תיקים לכל 1,000 תושבים בשנה, בישראל המספר יותר מכפול – 184 תיקים ל-1,000 תושבים בשנה. “יש לנו בישראל תרבות התדיינות משפטית”, אומר גל, “אני לא רואה את זה בהכרח לשלילה, אנשים כאן לא מוותרים על הזכויות שלהם”.

גל אומר שכדי לפתור את בעיית העומס יש צורך בהכפלת מספר השופטים בישראל, העומד כיום על 560, ואולם בשקלול תהליך ההתייעלות שעוברת מערכת המשפט, הוא מעריך ש”די יהיה” בתוספת של 300-400 שופטים. אלא שגם הוא מבין שמדובר במספר דמיוני, ולכן הוא נזהר מאוד שלא להרגיז את אגף התקציבים באוצר, ולא שוכח להודות לו על תוספת של 17 תקנים לשופטים בשנת העבודה הנוכחית.

גן העדן של נורבגיה

נורבגיה. גן עדן של 501 שופטים, יחס של שופט לכל 9,100 תושבים (רויטרס)

עם זאת, מהמחקר עולה כי מידת העומס איננה נקבעת בהכרח לפי מספר השופטים במדינה. דוגמה לכך הוא המצב בנורבגיה – שהיא כנראה גן עדן עלי אדמות לשופטים. 501 שופטים מכהנים שם, ביחס של שופט לכל 9,100 תושבים (בישראל היחס קצת פחות נוח – שופט לכל 12,600 תושבים), אבל העיקר הוא מספר התיקים ביחס לאוכלוסייה: בכל שנה נפתחים בנורבגיה בממוצע 30,300 תיקים בלבד, לעומת 1.25 מיליון תיקים בישראל. השופט הנורבגי מנהל אפוא רק 61 תיקים לשנה. הנורבגים מייצרים 6.6 הליכים משפטיים ל-1,000 תושבים בשנה (רק מיעוטם, אגב, תובענות אזרחיות, היתר תיקים פליליים), לעומת 184 הליכים כאלה בישראל. המדינות שמתקרבות לישראל במדד זה הן גרמניה (177 תיקים ל-1,000 תושבים בשנה), ספרד (165) וקפריסין (146).

דווקא ביחס בין מספר השופטים לגודל האוכלוסייה, מצבה של ישראל איננו נורא כל כך. אם לא מחשיבים את בתי הדין הרבניים, השרעיים והצבאיים אלא את מערכת המשפט האזרחית ובתי הדין לעבודה בלבד, מכהן בישראל שופט לכל 12,600 תושבים בממוצע. ישראל ממוקמת במקום טוב באמצע במדד זה, שבמקום האחרון בו נמצאת אירלנד (שופט לכל 31,200 תושבים).

מצבן של אנגליה, דנמרק וספרד דומה לישראל. בפרמטר הזה, של מספר השופטים לעומת גודל האוכלוסייה, נתקל המחקר בקושי מסוים, בשל ההבדל בין המשפט האירופי, שבו השופטים דומים יותר לסוג של פקידים, למשפט האנגלו-סקסי הנהוג בישראל. במדינות המשפט האירופי, מספר השופטים גדול יחסית, ולכן גרמניה נהנית מהיחס הטוב ביותר של שופט לאוכלוסייה – שופט לכל 4,000 תושבים.

הכסף מדבר

באשר לתקציב לבתי המשפישראל במקום לא רע (אילוסטרציה: Artoday)

שיעור ההקצאה התקציבית למערכת בתי המשפט מתוך כלל תקציב המדינה, עומד בישראל על 0.43% מכלל התקציב. נתון לגמרי לא רע – בהתחשב בעובדה שרק בספרד, באיטליה ובשוודיה ההקצאה התקציבית היא בשיעור גדול יותר. בניו זילנד, למשל, מקציבים לבתי המשפט רק 0.06% מהתקציב הכולל.

אבל גם בסעיף הזה, ההשוואות המעניינות יותר הן בין גובה התקציב לגודל האוכלוסייה, ובין התקציב למספר התיקים. ביחס של תקציב-אוכלוסייה, ישראל צונחת אל מתחת לממוצע הבינלאומי: בעוד שתקציבה השנתי של מערכת בתי המשפט בישראל עומד היום על 1.3 מיליארד שקל בקירוב (שרובו הולך למשכורות, ומיעוטו לבינוי ולמימון פעילות שוטפת) – כ-28.5 יורו לתושב – באיטליה, הולנד ופינלנד, מוקצבים יותר מ-40 יורו לתושב בתקציב בתי המשפט, ובספרד ובשבדיה יותר מ-50 יורו. “המדינות שבהן ההקצאה לנפש היא נמוכה”, כתבו עורכי המחקר, “הן בממוצע בעלות עומס שיפוטי גבוה יותר”.

מצבה של ישראל הופך להיות גרוע יותר כשמשקללים לתוך המשוואה גם את מספר התיקים לעומת התקציב. בישראל, מתברר, מושקעים בבתי המשפט בממוצע 154 יורו לכל תיק משפטי. בנורבגיה 5,400 יורו; בשבדיה 3,300 יורו; בצרפת 518 יורו; אפילו בספרד, שגם בה הציבור אוהב להתדיין, מוקצבים בממוצע 316 יורו לתיק.

גיבנת תורשתית

חצר בית המשפט העליון. פסקי דיון בעל פה? (אתר הרשות השופטת)

אנשי אוניברסיטת חיפה הסיקו גם שאין קשר בין מידת עושרה של המדינה להשקעה שלה במערכת בתי המשפט. “אין תמיכה במסגרת המחקר לטענה שעושרה של מדינה קשור לרמת ההוצאה הציבורית שלה על בתי המשפט”, כתבו מחברי המחקר.

“אני לא בא להצטדק ולומר שזה בסדר שיש סחבת”, אומר גל. “אבל צריכה להיות הבנה לסיבות שהיא קיימת, ושלא כל האחריות תיפול על כתפיו של אותו שופט מסכן שיש לו כמות כפולה של תיקים מעמיתיו בעולם”. הסחבת נגרמת, לדבריו, לא מעבודה לא יעילה של שופטים כיום (הנתונים מצביעים על כך שהשנה השתנתה המגמה במערכת בתי המשפט בכלל, וגם בבית המשפט העליון בפרט, ויותר תיקים נסגרים מאשר נפתחים, מה שמקטין את סך התיקים הפעילים במערכת), אלא מ”גיבנת”, “שאותה ירשנו משנות ה-80 וה-90, אז מערכת המשפט היתה מאוד מקופחת, והעומס באמת היה בלתי אפשרי. זה לא הוגן לדרוש משופטים לעבוד בצורה כזאת”.

אז מה בכל זאת עושים, אם הציפייה להכפלת מספר השופטים היא לא ריאלית? גל צופה שתהליך ההתייעלות שעוברת המערכת יניב בתוך שנתיים שיפור של 15% בקצב שמיעת התיקים (נתון ששקול בפועל לתוספת של 90 שופטים למערכת); בנוסף, מתקיימות בדיקות תדירות על תיקים ישנים, וגל הורה לנשיאי בתי המשפט להנחות את השופטים לתת קדימות לתיקים ישנים על פני חדשים. בבתי המשפט פתוחים היום 2,400 תיקים בני חמש שנים ומעלה (0.5% מכלל התיקים הפתוחים), 30 מהם נפתחו בשנת 1996 או מוקדם יותר.

בנוסף, בתוך חודש אמור להתחיל בבית המשפט המחוזי בירושלים פיילוט של תוכנית אדמיניסטרציה שיפוטית, שבמסגרתה יודרכו השופטים ועובדי לשכתם כיצד לטפל בהליכים המשפטיים ביתר יעילות. וההצעה המסעירה ביותר, שמעוררת התנגדות בקרב שופטים לא מעטים: רשם בית המשפט העליון, השופט יגאל מרזל, חזר השבוע מכנס בברצלונה שבו נבחנה האפשרות להעביר לשופטים קורס בהכתבת פסקי דין בעל פה באולם בתום הדיון המשפטי, במקום לגרור את הכתיבה אחר כך במשך חודשים ושנים.